הכותרת של ה"גלוב אנד מייל" לעיל עוררה תגובה עצומה ( כולל שלי ) לאחר שציינה כי הפעילות הכלכלית שלנו לקנדה נפלה מאחור, מצב שלעתים קרובות מקושר לעוני. יש אנשים שאומרים שזו עדות לירידה כלכלית אמיתית. אחרים דחו את הכותרת כמדאיגת, וטענו כי התמ"ג לנפש הוא מדד צר ומטעה לרמת החיים.

מבקרי התמ"ג לנפש אינם טועים כשהם מעלים כמה התנגדויות. התמ"ג אינו מודד אי שוויון או תוחלת חיים. הוא אינו לוכד קיימות סביבתית. הוא אינו מגלה האם אנשים חשים בטוחים, אופטימיים או מחוברים חברתית. השוואה בין שתי מדינות בשנה אחת עלולה להיות מעוותת על ידי שערי חליפין, תמהיל ענפי או זעזועים זמניים.

זו הסיבה שפרשנים רבים הצביעו במקום זאת על אינדיקטורים רחבים יותר - מדד הפיתוח האנושי, נתוני הכנסה חציונית ודירוגי אושר עולמיים. הטענה הייתה שגם אם התמ"ג לנפש נראה חלש, מדדים אחרים אלה מספקים תמונה מלאה יותר.

אבל הנה האמת הלא נוחה: ייתכן שהאינדיקטורים הללו גרועים אף יותר.

קנדה ירדה ממקום קרוב לראש דירוג מדד הפיתוח האנושי העולמי למקום הנמוך ביותר מבין 10:00:

צמיחת ההכנסה הריאלית בקהילות רבות באונטריו הייתה חלשה או שלילית במשך למעלה משני עשורים:

מחירי הדיור עלו באופן דרמטי מהר יותר מההכנסות, אפילו אם לוקחים בחשבון את התיקון האחרון במחירים:

נתוני אושר עולמיים מראים ירידה ניכרת בשביעות רצון מהחיים בקנדה מאז 2015, במיוחד בקרב צעירים:

אז זה לא מקרה שבו התמ"ג לנפש נראה מדאיג, אלא כל השאר נראה חזק. במספר מדדים - צמיחת הכנסה, יכולת רכישה, דירוגי פיתוח, דיווח על רווחה - משהו בבירור השתבש.

מה שחשוב ביותר בתמ"ג לנפש הוא קצב הצמיחה, לא רק הרמה המוחלטת. לאורך זמן, קצב הצמיחה לנפש אומר הרבה על מה שקורה בפועל בתוך כלכלה - האם הפריון עולה, האם ההזדמנויות מתרחבות, והאם הבסיס הפיסקלי מתחזק. עלות האלטרנטיבה של צמיחה חלשה מצטברת בשקט לאורך עשרות שנים.

כדי להימנע מבחירת דובדבנים, בחנתי את התמ"ג לנפש בדולרים קבועים, מותאמים לכוח קנייה. הטבלה שלהלן משלבת נתונים הזמינים לציבור מהבנק העולמי עבור כלכלות לאומיות עם נתוני צמיחה של אונטריו הנגזרים מסטטיסטיקה קנדה, המתבטאים על בסיס השוואתי. אלו הן הערכות מעוגלות, כך שמקורות נתונים שונים עשויים להניב מספרים שונים במקצת, אך המגמה היא מה שחשוב ביותר.

כך נראית הצמיחה הריאלית לנפש בין השנים 2000 ל-2023, במדד למחירי 2021:

‍

בשנת 2000, אונטריו הייתה מעט מעל הממוצע הקנדי. היינו תחרותיים ומשגשגים יותר מכמה מהכלכלות העשירות ביותר (ובעבר היו מדינות המקבילות) כיום.

אבל אנחנו כבר לא כאלה, כי הצמיחה לנפש שלנו בקושי הצטברה. אם אונטריו הייתה צומחת כמו דנמרק או הולנד מאז שנת 2000, הכלכלה לנפש שלנו כיום הייתה גדולה בכ-20,000 דולר. על פני כ-15 מיליון איש, זה מייצג יותר מ-300 מיליארד דולר בתפוקה כלכלית שנתית נוספת.

ביחס מס פדרלי-פרובינציאלי משולב של כ-30 אחוז, זה מתורגם לכ-6,000 דולר לנפש בהכנסות ציבוריות נוספות מדי שנה, מבלי להעלות את שיעורי המס. לשם השוואה, הגירעון הפדרלי והפרובינציאלי המשולב כיום עומד על כ-1,800 דולר לנפש. משמעות הדבר היא שיהיו לנו 4,200 דולר בשנה שיכולים להשקיע בשיפור שירותים חברתיים, בניית תשתיות או הורדת מיסים מבלי לקחת חוב ציבורי חדש. זוהי יכולת רבה לפתור רבות מהבעיות שאנו מתמודדים איתן כיום.

אז כשמומחים אומרים ששירותי הבריאות סובלים מתת-מימון, הם צודקים. כשהורים אומרים שאנחנו צריכים יותר מורים כדי להקטין את גודל הכיתות, הם צודקים. וכשמשפחות ועסקים אומרים שהם לא יכולים להרשות לעצמם לשלם יותר מיסים, גם הם צודקים. לחצים אלה אינם סתירות - הם מה שקורה כאשר הצמיחה לנפש חלשה מדי מכדי להרחיב את בסיס המס מהר מספיק כדי לתמוך בעלויות ובציפיות העולות. ללא צמיחה חזקה יותר, ממשלות מרגישות פושטות רגל, שירותים מרגישים לחוצים, ומשלמי המסים מרגישים לחוצים, הכל בו זמנית.

התמ"ג לנפש אינו לוכד את כל מה שחשוב. אבל חולשה מתמשכת בקצב הצמיחה שלו בדרך כלל מאותתת על בעיות מבניות עמוקות יותר. ודווקא את הבעיות המבניות הללו אני בוחן אפשרות לתקן. עוד על כך בקרוב.